ארוחות בלי קרב: שני כללים פשוטים שמשנים הכל
אלין סטר, הסמכות העולמית להזנה רגשית, מסבירה: .1 את אחראית על האוכל שעל השולחן. .2 הוא אחראי על האוכל שנכנס לפה. זה הכל
זה התסריט הקבוע: אמא שמה אוכל בצלחת. אבא דורש שיאכל. הילד מסרב. ההורים מתעקשים. הילד נאחז. הקרב מסלים. וברגע שהקרב נגמר, מנצח הוא תמיד אחד: הילד.
לא בגלל שהוא חזק יותר. בגלל שהאוכל הוא הזירה היחידה בעולם שבה לילד יש שליטה מוחלטת ובלעדית – מה נכנס לפה שלו. ושם, אף הורה לא ינצח. אף פעם.
המדע מציע גישה שונה לחלוטין. לא להילחם בעצמאות הזו – אלא להעניק אותה במסגרת חכמה.
Responsibility of Division – חלוקת האחריות | אלין סטר, פסיכותרפיסטית ודיאטנית
מודל קליני שתוקף עשרות שנים של התנהלות לקויה
הגישה המבוססת ביותר בעולם לטיפול במאבקי הזנה היא sDOR (Feeding in Responsibility of Division Satter )של אלין סטר )BCD ,LCSW ,RD ,MS ,Satter Ellyn), פסיכותרפיסטית ודיאטנית אמריקאית שכל קריירתה הוקדשה לדינמיקת ההזנה במשפחה. המודל שלה תקף קלינית ומיושם בארגוני בריאות בכל העולם.
הליבה של המודל היא חלוקת תפקידים ברורה:
ההורה אחראי על: מה מוגש )הסוג של המאכלים(, מתי )זמני הארוחות(, ואיפה )סביבת האכילה(.
הילד אחראי על: האם לאכול, וכמה לאכול ממה שהוגש.
המנטרה: "decide you ,provide I "-" אני מספק, את מחליטה".
הסוד הוא בגבולות: ההורה לא מאלץ. הילד לא ממציא. כל אחד פועל בתחום שלו, וכך הקרב נמנע מראש
מה התוצאות במחקר, וסטר לוס? Journal of Nutrition Education and Behavior, 2021
מחקר ולידציה שערכו ד"ר ברברה לוס )Lohse )ואלין סטר עצמה, ופורסם בכתב העת Education Nutrition of Journal Behavior and בשנת ,2021 פיתח כלי מדעי למדידת היצמדות הורים למודל ה-sDOR.
הממצא: ילדים של הורים שדבקים במודל – מציגים סיכון תזונתי נמוך יותר משמעותית בהשוואה לילדי הורים שלא יישמו את המודל. הם אכלו מגוון רחב יותר, פחות סבלו מהפרעות אכילה, והציגו יחס בריא יותר לאוכל.
מחקרים נוספים, ביניהם אלה שצוטטו במאמר של al et Rollins. ב-Nutrition Clinical of Journal American, חיזקו את הממצא: כפייה הורית מובילה ליחס תזונתי בעייתי – הגבלה מובילה לאכילת יתר; דחיפה לאכול מובילה להימנעות.
הפרדוקס שמסביר הכל
המודל של סטר מבוסס על תובנה פסיכולוגית עמוקה: ילד שמרגיש שיש לו שליטה – לא צריך להילחם עליה. ילד שיודע שאף אחד לא יכריח אותו לאכול – מאבד את הצורך לסרב באופן אוטומטי. ילד שיודע שמחר תוגש לו אותה ארוחה בלי כעס, בלי "אז לא תקבל קינוח" – יכול להרשות לעצמו לטעום היום, גם אם רק קצת.
הפרדוקס: ככל שההורה מוותר על השליטה במה הילד אוכל – הילד אוכל יותר. זה לא בעיני הרוח, זה תוצאה מחקרית מתועדת. המעבר המעשי: מ"תאכל!" אל "תבחר"
בפועל, המודל של סטר עובד כך:
ההורה מציג מספר מאכלים בריאים על השולחן )אצל הילד הצעיר – 5 עד 7 פריטים שונים, לפי המחקר של קורנל(. מספר מאכלים שהילד אוהב + מאכלים חדשים. בלי לחץ.
הילד בוחר מתוך מה שהוצג. מה לטעום, מה לדלג, כמה לקחת. אין "תאכל קודם את הירק". אין "אם לא תאכל, לא יהיה קינוח". ההורה משדר רוגע. "זה מה שיש היום. אתה יכול לטעום מה שמתאים לך." בלי איום, בלי שכר, בלי עין מתוחה. זה נשמע מתיר מדי? ההפך. זה הקיר היציב ביותר שניתן לבנות סביב ארוחה. הילד יודע מה תפקידו, מה תפקיד ההורה, ושאף אחד לא יחצה לתחום של השני.
מה לקחת מכאן
תפסיקו להילחם על מה שהילד יאכל. זה מאבק שתפסידו – ובדרך תהרסו את היחס שלו לאוכל לכל החיים.הציגו מבחר. תנו לבחור. תאמינו – באופן עמוק – שהילד מסוגל לקחת אחריות על מה שנכנס לפה שלו, ברגע שאתם מספקים את התנאים הנכונים.צלחת שמציעה איזורים מובחנים, פריטים מרובים, צבעים מזמינים – היא לא רק כלי הגשה. היא הזמנה מפורשת לבחירה. היא אומרת לילד: הנה שדה אפשרויות. אתה הקובע מה יכנס לפה שלך.וכשהילד מבין שזה תפקידו – הוא מתחיל לקחת אותו ברצינות.
Satter, E. – Satter Feeding Dynamics Model (fdSatter) and Division of Responsibility in Feeding (sDOR), :מקורות Ellyn Satter Institute. | Lohse, B., Mitchell, D.C. (2021). Valid and Reliable Measure of Adherence to Satter Division of Responsibility in Feeding. Journal of Nutrition Education and Behavior. | Lohse, B., Satter, E., Arnold, K. (2014). Childhood Obesity. | Rollins et al., American Journal of Clinical Nutrition. | Eneli, I.U., Crum, P.A., Tylka, T.L. (2008). The .trust model: A different paradigm for managing childhood obesity. Obesity
