8-15 – המספר שכל הורה צריך לדעת
זאת כמות הפעמים שצריך להציע לילד מאכל חדש לפני שיסכים לטעום.
רוב ההורים נכנעים אחרי .2
זה רגע מוכר לכל הורה: הצעת לילד מאכל חדש. הוא דחה. הצעת שוב למחרת. הוא דחה. לאחר השלישית – אתם מסיקים שהוא "לא אוהב" את המאכל הזה. ומפסיקים להציע.הסקתם נכון? לא. רחוק מנכון.
לפי מחקר אקדמי של עשרות שנים, מספר ההצעות הנדרשות לילד נאופוב לפני שיסכים לטעום ברצון נמצא בטווח 8 עד .15 אם נכנעתם אחרי שתיים, השלמתם את הסיפור על שמינית הדרך. ושיכנעתם את עצמכם שהוא לא אוהב מה שעוד לא היה לו זמן להכיר. תיאוריית החשיפה החוזרת | מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית למחקר תזונתי
המקור התיאורטי של עיקרון החשיפה החוזרת הוא Effect Exposure Mere – תופעה פסיכולוגית מוכרת שזיהה החוקר רוברט זאיונק (Zajonc Robert) באוניברסיטת מישיגן עוד בשנת ,1968 ולפיה החשיפה החוזרת לגירוי – בלי כל חיזוק נוסף – מגדילה את ההעדפה הסובייקטיבית כלפיו.
תיאוריה זו יושמה לעולם המזון בשורה של מחקרים, ובראשם מחקרה של אליזבטה ויאלברגי (Visalberghi) ועמיתיה שפורסם ב-Appetite בשנת .2005 ויאלברגי הראתה שילדים נחשפים למזון חדש דרך שלושה מנגנונים מקבילים: חשיפה ויזואלית – ראייה של המזון.
חשיפה חברתית – ראיית אנשים אחרים אוכלים אותו.
חשיפה טקטילית-טעימה – מגע ולבסוף טעימה.
כל אחד מהמנגנונים תורם להפחתת הזרּות, ולעלייה בנכונות לטעום בעתיד. המספר הקריטי המצטבר שעלה במחקרים: 8 עד 15 חשיפות. מה ההורה הממוצע עושה? | מחקר על נטישה הורית מוקדמת
מחקרים שתיעדו התנהגות הורית בפועל מעלים תמונה ברורה: רוב ההורים מציעים מאכל חדש פעמיים-שלוש, מקבלים סירוב, ומפסיקים. זה לא בגלל עצלות. זה בגלל פירוש שגוי של המידע. ההורה מסיק: "אם הוא דחה אותי שלוש פעמים – הוא בבירור לא אוהב את זה." ואז הוא מתאים את התפריט: מסיר את הירק הזה מהבית, מפסיק לבשל אותו, מסמן אותו כ"לא בשבילי".
בפועל, ההורה הזה הפסיק במחצית המסע. נכשל לא כי הילד לא היה מוכן – אלא כי הוא לא נתן למוח של הילד את הזמן שהוא צריך לעבד.
גם להסתכל זו חשיפה | הולי, הייקראפט ופארו, אוניברסיטת לאופבורו, 2015
יש פה תובנה משחררת. לא כל חשיפה צריכה להיות אכילה.
מחקר של החוקרות הולי, הייקראפט ופארו (Farrow & Haycraft ,Holley) באוניברסיטת לאופבורו (Loughborough) באנגליה, שפורסם ב-Appetite בשנת ,2015 הראה שגם חשיפה ויזואלית או חשיפה חברתית – בלי שהילד טעם בכלל – תורמות באופן מצטבר להפחתת הזרּות ולעליית הסיכוי לקבלה עתידית.
זאת אומרת שכל פעם שירק "ביקר" על הצלחת של הילד – גם אם נדחה, גם אם לא נגעו בו – המוח של הילד עיבד אותו, ואת ההיכרות הוא חרת. בפעם ה4- הוא קצת פחות זר. בפעם ה7- הוא מוכר. בפעם ה12- הילד אולי כבר יטעם.
המסקנה הפרקטית: ההורה לא צריך 'להצליח' בכל חשיפה כדי שתספור. הוא רק צריך להמשיך.
איך לעבור 8 עד 15 חשיפות בלי להפוך את הבית לחזית? | המלצות אקדמיות
ההמלצות שעולות מהמחקר ברורות, ופועלות לפי כמה עקרונות:
.1 בלי לחץ. החשיפה צריכה להיעשות בסביבה רגועה. אם בכל חשיפה יש איום, החשיפה הופכת לטראומה – ולא תקדם את הקבלה. .2 בכמויות קטנות. לא צלחת מלאה ירק חדש – חתיכה אחת קטנה, ליד פריטים מוכרים. לפי הולי וחבריה, כמות קטנה מפחיתה את ההתנגדות.
.3 בגיוון של הצגות. פעם חי, פעם מבושל, פעם חתוך לקוביות, פעם לפרוסות, פעם לצורת לב. כל וריאציה היא חשיפה חדשה. .4 בליווי מאכל מוכר. לפי מחקר 2012
(Harris & Brown), הצמדת מאכל לא אהוב למאכל אהוב יכולה להזיק – אבל הצבת מאכל חדש בנפרד מהמאכל המוכר, באיזור משלו על הצלחת, מאפשרת לילד "לבדוק" אותו בלי להרגיש מאוים. .5 בסבלנות הורית עמוקה. זה מסע של חודשים, לא ימים. ההורה שמצליח – הוא ההורה שלא מקטלג מוקדם.
מה לקחת מכאן
8 עד 15 הוא לא טריק. הוא לא קסם. הוא מספר מבוסס מחקר שמתאר איך המוח של ילד נאופוב מעבד אוכל חדש. אם הילד שלכם דחה ירק שלוש פעמים – זה לא סוף הסיפור. זאת רק תחילתו. תמשיכו להציע. בכמויות קטנות. ליד מאכלים מוכרים. בלי לחץ. בסידור מזמין. ובסבלנות.
הצלחת שמציעה איזור מובחן לפריט החדש, באיור מסקרן, ליד פריטים שהילד אוהב – היא הכלי המעשי שמאפשר את 15 ההצעות בלי 15 הקרבות. היא הופכת את החשיפה החוזרת מקרב מתיש למשחק שגרתי.
ההורה שמבין את זה – מפסיק לחשוב על הארוחה הזו, ומתחיל לחשוב על המסע. ובמסע הזה, רוב הילדים, רובם המכריע, מגיעים בסופו של דבר ליעד.
Visalberghi, E. et al. (2005). Appetite. | Zajonc, R.B. (1968). Mere Exposure Effect. Journal of Personality and Social :מקורות Psychology. University of Michigan. | Holley, C.E., Haycraft, E. & Farrow, C. (2015). Loughborough University. Appetite. |
